החלטה בתיק רע"א 4533/14

1.        לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 21.5.2014 (ע"א 22867-09-13, השופטים נ' בן-אור, ר' יעקובי ו-ר' וינוגרד), וכן בקשה לעיכוב ביצוע של רכיב הפינוי בפסק הדין, שהוגשה בד בבד עמה. בפסק הדין נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים מיום 16.6.2013 (ת"א 16783-08, השופטת א' שניידר) שקיבל את תביעת המשיבים לסילוק ידם של המבקש ואביו מנכס הנמצא במחלוקת בין הצדדים ולתשלום של דמי שימוש ראויים בגינו.

רקע והליכים קודמים

2.         המשיבים טוענים לבעלות בבניין הנמצא בשכונת בית חנינא בירושלים (להלן: הנכס), אשר אותו קיבלו בירושה מאימם שנפטרה ביום 1.9.2003 (להלן: המנוחה). קודם למותה, בשנת 2002 השכירה המנוחה את הנכס לאדם בשם מוחמד (להלן: השוכר). לאחר מותה, בתום תקופת השכירות הודיעו המשיבים לשוכר כי אין בכוונתם לחדש את ההסכם עמו. מאחר שהשוכר לא פינה את הנכס, המשיבים הגישו נגדו תביעה לפינוי בבית משפט השלום בירושלים. ביום 10.7.2005 ניתן פסק דין של פינוי כנגד השוכר בהעדר הגנה (ת"א 4890/05) (להלן: פסק הדין נגד השוכר).

3.       בינתיים, המשיבים קיבלו מידע לפיו לא השוכר מחזיק בפועל בנכס, אלא המבקש או אביו, וביקשו לנקוט בפעולות פינוי נגדם. על רקע זה, ביום 6.3.2006 הגיש המבקש תביעה כנגד המשיב 1 וכנגד השוכר ובה עתר למתן צו הצהרתי שלפיו זכות החזקתו בנכס היא עצמאית ואינה תלויה בזכותו של השוכר כך שפסק הדין נגד השוכר אינו חל עליו (ה"פ 584/06, השופט ר' יעקובי). לטענת המבקש, הוא שכר את הנכס כדין ביום 1.6.2004 מאדם בשם אבו נאיל שניהל את נכסי המנוחה, ששהתה לרוב בחו"ל (להלן: אבו נאיל), וזאת לאחר שהשוכר עזב את הנכס (להלן: המרצת הפתיחה).

4.       ביום 19.8.2007 ניתן פסק דין בהמרצת הפתיחה ובו נקבע (תוך ציטוט מפרוטוקול הדיון של אחת הישיבות) כי "אין מחלוקת בין הצדדים כי המשיב 1 יחד עם האחרים הוא היורש של המנוחה... אשר בחייה הייתה הבעלים של הנכס" (בפסקה 10). עוד נקבע כי המשיב 1 אינו יכול לפנות את המבקש מכוח פסק הדין שניתן נגד השוכר, אך יהיה רשאי לפנותו אם יגיש כנגדו תביעה לפינוי ויזכה בה. לפיכך, הגישו המשיבים את התביעה שבבסיס הבקשה דנן כנגד המבקש ואביו, ובה דרשו כי יפנו את הנכס שבו הם מחזיקים, כך נטען, שלא כדין, וכן שישלמו להם דמי שימוש ראויים על-פי חישוב של 600 דולר לחודש עבור התקופה שבין יום 1.6.2004 ועד ליום הפינוי בפועל. המשיבים צירפו לתביעתם צו ירושה שניתן על ידי בית הדין השרעי במזרח ירושלים, שלפיו הם יורשי המנוחה. בכתב ההגנה שהגישו מנגד, טענו המבקש ואביו כי הם שכרו את הנכס כדת וכדין מאבו נאיל, נציג המנוחה, ושילמו לו דמי שכירות באופן שוטף במשך רוב התקופה האמורה. בנוסף, טענו המבקש ואביו כי הם השקיעו בנכס סכום של 365,000 שקל שהם זכאים להשבתם.

5.       בתחילה הגיעו הצדדים להסדר דיוני שכלל צו גילוי מסמכים הדדי ודרישה כי המבקש ואביו יענו על שאלון שהועבר אליהם, אך המבקש ואביו לא השיבו לשאלון, חרף החלטותיו של בית המשפט בנושא, ולכן התקבלה בקשת המשיבים למחיקת הגנתם. בהמשך לכך, ביום 5.12.2010 ניתן בבית משפט השלום פסק דין לפינוים של המבקש ואביו מן הנכס ואף הוטלו עליהם הוצאות. פסק דין זה בוטל בבית המשפט המחוזי בירושלים ביום 30.8.2011 (ע"א 1894-04-11, השופט נ' סולברג) בכפוף לתשלום ההוצאות, והתביעה הוחזרה לבית משפט השלום לדיון בה לגופה.

6.       ביום 16.6.2013 קיבל בית משפט השלום את תביעת המשיבים הן לעניין הפינוי והן לעניין דמי השימוש. ראשית, קבע בית משפט השלום כי המשיבים הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכחת זכויותיהם בנכס, באמצעות ההצהרה שנתן המבקש במסגרת הדיונים בהמרצת הפתיחה. בית משפט השלום קבע כי מדובר בהצהרה מפורשת ומהותית בדבר בעלותה של המנוחה בנכס ובאשר למעמדם של המשיבים כיורשיה. לכן, כך נקבע, מושתקים המבקש ואביו מלטעון אחרת. שנית, בית משפט השלום קבע כי לאחר בחינת הראיות והעדויות יש לדחות את גרסת המבקש ואביו שלפיה הנכס הושכר להם על ידי אבו נאיל. בית משפט השלום קבע בעניין זה כי העובדה שאביו של המבקש, שהינו תובע בתיק, לא הגיש תצהיר ולא העיד, אלא הסתפק במענה על שאלון מטעם המשיבים, נזקף לרעת המבקש ואביו. בנוסף, עמד בית משפט השלום על הסתירות שהתגלו בין גרסתו של המבקש לבין חלק מהתשובות של אביו לשאלון, כמו גם בין עדותו של המבקש לבין הטענות שהעלה הוא עצמו בהמרצת הפתיחה שהגיש. נוכח כל אלו, נקבע כי אין ליתן אמון בעדותו של המבקש. בית משפט השלום הוסיף כי אי-הגשת תצהיר מטעם אבו נאיל וההימנעות מלהזמינו למתן עדות אומרות, אף הן, דרשני. בסיכומו של דבר, קבע בית משפט השלום כי המבקש ואביו לא הוכיחו את טענתם בכל הנוגע לזכויותיהם בנכס.

7.       בית משפט השלום הוסיף וקבע כי אף מבחינה משפטית טענתם של המבקש ואביו אינה יכולה לעמוד, מאחר שלטענתם הם שכרו את הנכס מאבו נאיל כנציג המנוחה ביום 1.6.2004, שעה שהמנוחה נפטרה כבר בשנת 2003, ובשים לב לכך שלפי חוק השליחות, התשכ"ה-1965, השליחות פוקעת עם מות השולח.

8.        בית משפט השלום קבע כי המבקש ואביו מחזיקים בנכס משנת 2004, לאחר שאביו של המבקש נכנס לשותפות עם השוכר, שעזב אז את הנכס, וזאת ללא כל הסכם שכירות וללא הסכמת המשיבים. מטעם זה הוא אף קבע כי המבקש ואביו חייבים בתשלום דמי שימוש ראויים.

9.        לבסוף, בית משפט השלום קבע כי המבקש ואביו לא הוכיחו את טענתם באשר להשקעותיהם בנכס, וזאת בהתייחס לכך שחוות הדעת שהגישו בעניין קרסה במהלך חקירתו הנגדית של השמאי שהכין אותה. בסיכומו של דבר, בית משפט השלום קבע כי המבקש ואביו יסולקו מהנכס לא יאוחר מיום, 1.8.2013 וכי הם ישלמו למשיבים סך של 100,980 שקל עבור התקופה שמיום 1.6.2004 ועד מועד הגשת התביעה בשנת 2008, ובנוסף לכך סך של 600 דולר לחודש עבור כל חודש מיום הגשת התביעה ועד למועד הפינוי בפועל.

10.      פסק דין זה עוכב בהחלטתו של בית משפט השלום מיום 28.7.2013 לבקשת המבקש שהגיש (לבדו) ערעור לבית המשפט המחוזי.

11.      ביום 21.5.2014 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור. בית המשפט המחוזי קבע כי המבקש מושתק מלטעון כי הנכס אינו מצוי בבעלות המשיבים - הן מכיוון שהודה בכך במפורש בהמרצת הפתיחה שהגיש והן מכיוון שאף על-פי דבריו הנכס הושכר לו על ידי נציג מטעם המנוחה. בית המשפט המחוזי חזר על עיקרי קביעותיו של בית משפט השלום (בעניין השליחות שפקעה והימנעותו של המבקש מהעדתו של אבו נאיל) ואישרר אותן. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי מאחר שאבי המבקש לא ערער על פסק הדין שניתן בבית משפט השלום, הוא הפך חלוט לגביו. לבסוף, בית המשפט המחוזי קבע כי המבקש יפנה את הנכס עד ליום 1.6.2014, וכן ישלם למשיבים את הסכומים שהוטלו עליו על ידי בית משפט השלום, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, כמו גם הוצאות משפט בהליך שבפניו בסך 20,000 שקל.

12.      יצוין כי ביום 1.6.2014 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין שניתן על ידו.

בקשת רשות הערעור

13.      בקשה זו מכוונת כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לשיטת המבקש, עניינו מעלה שאלה עקרונית בדבר משמעותו של השתק אל מול זכות מהותית. הוא טוען בהקשר זה, כי גם אילו חל השתק ביחסים בינו לבין המשיב 1, בית המשפט המחוזי היה צריך לקבוע קביעות מהותיות לגבי זכויות המשיבים בנכס, על מנת שהמבקש לא יהיה חשוף לתביעות מצד אחרים אם יעלו בהמשך טענות לבעלות בנכס.

14.      בהמשך לכך טוען המבקש כי המשיבים לא הוכיחו את זכויותיהם בנכס, ועל כן שגה בית המשפט המחוזי שעה שהסתמך על הצהרתו בעניין (באשר לכך שאין מחלוקת בשאלת בעלותה של המנוחה בנכס והיותו של המשיב 1 ביחד עם אחרים -  יורש שלה) במסגרת המרצת הפתיחה. המבקש טוען בעניין זה כי הדברים נאמרו על-ידו בהליך הקודם כחלק מהסכמה דיונית, כיוון ששאלה זו לא עמדה במחלוקת באותו עניין. כיוון שכך, סבור המבקש כי אין לומר שנוצר בנושא זה השתק פלוגתא, מה גם שלא צמחה לו כל תועלת מן ההודאה שמסר. בנוסף, טוען המבקש כי היה על בית המשפט המחוזי להידרש לזכויות המהותיות בנכס ללא קשר להסכמה שנתן המבקש, ובכלל זה לשאלה האם יתר המשיבים הינם יורשים של המנוחה (בשים לב לכך שהמשיב 1 לבדו היה צד להמרצת הפתיחה, בעוד שיתר המשיבים לא היו צד לה). המבקש מוסיף בהקשר זה כי צו הירושה שצורף לתביעת המבקשים ניתן על ידי בית דין שאינו מוסמך לפי הדין הישראלי.

15.      בנוסף מעלה המבקש טענות באשר לכך שבית המשפט המחוזי לא נדרש לכלל טענותיו כפי שהועלו בכתב הערעור.

דיון והכרעה

16.      דין הבקשה לרשות ערעור להידחות, והוא הדין בבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה עמה. כידוע, כלל הוא כי רשות ערעור "בגלגול שלישי" ניתנת אך במקרים שבהם מתעוררת שאלה ציבורית או משפטית עקרונית או במקרים בהם נגרם עיוות דין חמור (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). חרף טענותיו של המבקש בעניין, בקשתו אינה מעלה שאלה עקרונית, ובעיקרו של דבר היא מנוסחת, במידה רבה, כערעור נוסף על קביעותיו של בית משפט השלום, בין היתר באשר למהות ההסכמה בין הצדדים במסגרת המרצת הפתיחה. לא למותר לציין כי בקביעות אלו אין מקום להתערב במסגרת "גלגול שלישי" במיוחד כאשר אלו נבחנו ואושרו כבר גם על ידי בית המשפט המחוזי.